את מחאת בלפור שהחלה בשנת 2020 אי אפשר להבין בלי להכיר את המחאות שקדמו לה. זה התחיל בהפגנות בפתח תקווה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט - מה שהפך למחאת גורן שהתפשטה בשיאה לעשרות ערים. במקביל התקיימה מחאת היחידים, ויחד הם היוו את הגרעין ממנו צמחה מחאת בלפור

אני זוכרת בדיוק מתי הצטרפתי למחאה - בדצמבר 2017, כשעבר "חוק ההמלצות" שנועד למלט את נתניהו מהדין. זה היה הרגע שבו הבנתי שאי אפשר יותר לשבת בבית. אז עוד לא ידעתי שאני חלק מגל מחאה שילך ויגדל - ממחאת גורן בפתח תקווה, דרך מחאת היחידים, ועד למחאת בלפור הגדולה

קיץ 2020 היה נקודת מפנה. בזמן שהמדינה התמודדה עם משבר הקורונה, נתניהו ניצל את המצב כדי לפרק את ממשלת האחדות שהוקמה בחירום, תוך הפרת ההסכם הקואליציוני והימנעות מהעברת תקציב. בעוד אזרחי ישראל נאבקו בקשיים הכלכליים של הסגרים, הממשלה עסקה במשחקי כוח פוליטיים. התסכול והזעם הציבורי הפכו את המחאה לאחת הגדולות שידעה ישראל

הממשלה ניסתה להשתמש במגבלות הקורונה כדי לדכא את המחאה, אבל זה רק חיזק את הנחישות של המפגינים. דווקא בתקופה הזו, כשניסו להגביל אותנו, התחלתי לשים לב יותר ויותר לשלטים האישיים. הם סיפרו את הסיפור האמיתי של המחאה - לא רק את ההתנגדות לשחיתות השלטונית, אלא גם את הכאב של אזרחים שהרגישו שהממשלה נטשה אותם בשעתם הקשה ביותר

באותם ימים עוד לא תיעדתי את השלטים באופן שיטתי. האוסף שלי מההפגנות הראשונות מצומצם יחסית. רק בהמשך הבנתי כמה חשוב לשמר את הקולות האלה - את העדות הזו לרגע היסטורי שבו אזרחים בחרו להיאבק על הדמוקרטיה שלהם גם כשניסו להשתיק אותם

מחאת בלפור